ליווי זוגי מעשי רגשי ורוחני בזמן מחלת בן זוג
איך משפיעה מחלה של בן זוג על הזוגיות ועל המשפחה כולה?
איך נראית זוגיות בצל מחלה? איך בני זוג ומשפחה מתארגנים לקראת פרידה?
מי נושא בנטל? מי מטפל במטפל? מי מחזיק את הפחדים?
על מה אפשר לדבר ועל מה לא? מה המסר שאנחנו רוצים להעביר בזמן ההתמודדות?
מה המורשת שאנו רוצים להניח אחרינו במקרה של פרידה מהעולם?
התבשרתם על מחלה קשה איך ממשיכים מכאן?
קיבלתם בשורה נוראית, גיליתם שיש לכם סרטן? מחלה אחרת סופנית? מחלה שלא ברורה הפרוגנוזה?
אתם מתחילים מסע של החלמה או פרידה מהעולם?
יש לכם זוגיות ומשפחה – איך ממשיכים מכאן?
דיסקליימר
אני (אייל כצל'ה) כותב המאמר מתמודד בעצמי עם מחלת סרטן, כרגע בזמן הכתיבה אופי הסרטן הוא מה שהרופאים מכנים "אירוע מתגלגל" נקבל החלטות בהמשך.
ליוויתי באופן צמוד אנשים קרובים מאוד שחלקם נפטרו, לחלקם נפטר בן זוג, וחלקם איתנו ומתמודדים.
אני עוסק בנושא של חיים ומוות מזה כ30 שנה מהיבטים שונים.
אני מביא כאן במאמר על קצה המזלג כמה נקודות חשובת אבל בהחלט לא בטוח שהן הנקודות הרלוונטיות עבורכם.
בת הזוג שלי אחות שמלווה קבוצת חולים. תהיה אפשרות שהיא תצטרף למפגשים אם יעלה צורך.
דיסקליימר לשוני:
אני כותב בן זוג או בת זוג או בן/בת זוג אבל כמובן שצריך תמיד להתייחס בן/בת זוג.
החוזה הזוגי בצל המחלה – ליווי מעשי:
בן הזוג חולה, ובני הזוג צריכים וחייבים לייצר חוזה חדש. ברוב המקרים בני הזוג לא מדברים על כך ובאופן אוטומטי הם תופסים את התפקיד של החולה והמטפל.
ישנה ציפייה חברתית שמוטמעת עמוק בתרבות שלנו לכך שאם אחד מבני הזוג חולה בן הזוג השני צריך לסעוד אותו ללא גבול.
אין ספק שיש מקרים רבים שבני זוג שמחים לטפל ולסעוד בן זוג חולה, אבל יש גם מקרים רבים שבו בני זוג מקריבים את עצמם למען הטיפול באחר. לעיתים ההקרבה היא כל גדולה עד כדי כך שהם חשים קורבנות ולעיתים אף מתעורר בהם כעס עצור כלפי בן הזוג החולה.
אלה אנשים שיגידו לעיתים בטיפול אישי "אני יודע/ת שזה לא בסדר אבל אני ממש כועס/ת עליו/עליה"
כמובן שהמקורות של הדינמיקה ושל החוזה החדש נעוצים בחוזים הישנים שהיו לבני הזוג, עד כמה הם השכילו לשתף פעולה וידעו להחזיק קונפליקטים באופן בונה? עד כמה הם תלו את תחושת הערך שלהם זה על זה? עד כמה הם יכלו להיות אמיצים ולשתף בפגיעות בפחדים והתחושות קשות? עד כמה הם למדו באופן נכון לנהל את מנגנון הנתינה והקבלה ביחסים ולהכיר כל אחד את הגבולות של עצמו?
מיניות בצל מחלה
ברור שתקופות של טיפולים, כאבים, תופעות לוואי פוגעות ביכולת התפקוד המינית של החולה. לעיתים גם בן הזוג המטפל נרתע ממגע עם החולה מסיבות כאלה ואחרות. נוכל לבדוק לברר לשתף את הקשיים והמצוקות. כל מה שלא מדובר מתנהג ולכן גם אם לא יופיעו פתרונות לפחות נוכל לשוחח על הדברים באופן כנה ולא ניכנס לתגובות רגשיות קשות.
משבר הוא תמיד הזדמנות:
ברור שמשבר בריאות כזה מאתגר גם זוגות שעשו עבוד זוגית מצוינת אבל זוגות שהיו מאוד תלויים האחד בשני ומאוד תגובתיים לא יוכלו כנראה לשוחח באופן בוגר על התפקידים החדשים ושניהם גם החולה וגם המטפל עלולים למצוא את עצמם בתחושת בדידות נוראית אפילו אם הם יחד באותו חדר בבית או בבית חולים ולכאורה מאוד קרובים.
משבר כזה הוא הזדמנות להתפתח כאנשים ולפתח את מערכת היחסים.
בתהליך של ליווי זוגי מעשי יתאפשר לבני הזוג לבנות חוזה של נתינה וקבלה שמתאים עבורם.
ליווי זוגי רגשי בזמן מחלה יצירת שיתוף רגשי לעומת קיטוב רגשי
קיטוב רגשי:
הרבה זוגות נוטים לייצר קיטוב במגוון תחומים, אבל אתייחס כאן בעיקר לרגשות ולפחדים שמלווים מחלה קשה של אחד מבני הזוג. לפעמים אחד מבני הזוג מכחיש לעצמו את המציאות הקשה, או מסרב לחשוב על ההשלכות של המוות אם אכן המחלה סופנית. במקרה זה השני "לוקח" עצמו להחזיק את הפחד.
בכל מקרה קיטוב כזה יוצר דינמיקה ממש לא בריאה תרתי משמע. כאשר הדינמיקה הזוגית הופכת להיות מקוטבת לא מתאפשר שיח אמיתי שפוגש את המציאות.
כשבן הזוג החולה לוקח על עצמו את הפחדים המשותפים.
אם החולה לוקח את התפקיד החרדתי אז אין ספק שהמתח לא משפר את מצבו הבריאותי.
בנוסף הוא ירגיש בדידות מאוד גדולה, הוא ירגיש שלא מבינים אותו, שמתכחשים למצבו מה שיגביר עוד יותר את החרדות שלו. הוא עלול לחשוב שמסתירים ממנו את מצבו.
בן הזוג המטפל ירגיש שהוא מנסה להרגיע, שהוא נלחם בטחנות רוח, שלא מתייחסים אליו ולניסיונות שלו לטפל ולתמוך ברצינות. כמה לא מפתיע גם הוא ירגיש בודד.
כשבן הזוג המטפל מחזיק את הפחדים:
כשבן הזוג המטפל מחזיק את הפחדים הוא מתחיל לקחת אחריות על הטיפול ועל הפרוטוקול. הוא יבדוק שוב ושוב את התזונה של בן הזוג, יחפש לסחוב אותו לטיפולים שהוא לא מתחבר אליהם, הוא ירבה להעיר לו לגבי כל מיני התנהגויות ובגדול עלול ליצור אנטגוניזם מצד בן הזוג החולה לתהליכי ריפוי. הפחד שלו יגבר כמובן והוא יחוש תסכול.
לעומת זאת בן הזוג החולה עלול שלא לקחת אחריות על ניהול המחלה וגם להכחיש ולא להתכונן למוות אם צפוי ומתקרב. מה שיגרום לא תחושת חוסר משמעות עמוקה שעלולה להחמיר את המחלה.
שיתוף רגשי כעבודה זוגית מיטיבה
כאשר בני זוג לומדים לשתף בפחדים, ברגשות בקולות הפנימיים מבלי לצפות שהאחר יפתור להם את המצוקה שלהם נוצרת אינטימיות מיטיבה ומצמיחה.
כל אחד מהם לוקח אחריות מלאה על רגשותיו ומקשיב לבן הזוג מבלי צורך לפתור לאחר את המצוקות שלו .
ליווי זוגי רוחני בזמן מחלה
גם כל התפיסות הרוחניות החל מיהדות, בודהיזם, שמאניזם וגם תפיסות פילוסופיות מערביות תופסות מחלות ומוות כחלק חשוב מהחיים.
אנחנו יכולים לבחור להתבונן בחולי ובמוות בעיניים רעננות. אין תפיסה אחת שכולם יכולים להסכים עליה אבל בהחלט אפשר לייצר שיח חדש. יש אין סוף ספרים, סרטים, פודקאסטים העוסקים בנושא.
מחלה בכלל ומחלה סופנית בפרט יכולה לבנות מורשת למשפחה.
הזדמנות בשבילנו לשאול מה המורשת שאנחנו רוצים להנחיל.