איך מחזירים פתיחות ושיח אינטימי לזוגיות?
האם אפשר לחזור לתקשורת פתוחה אחרי תקופה של חוסר תקשורת בזוגיות?
שאלות אלו שכיחות בקליניקה לטיפול זוגי. זוגות רבים חווים תקופות של ריחוק, תסכול ותחושה שהשיח שהיה פעם פתוח וקרוב נעלם. אולי אתם שואלים את עצמכם: "מה עם הילדים? מה עם המחויבות שלו או שלה לבית? מה עם יחסי המין? מה, אני אאונן כל הזמן? אני הרי לא רוצה לבגוד.
מה, אני אמורה לעשות הכול לבד? למה הכול נופל על הכתפיים שלי? מה, אסור לי לצפות שהוא יגיע מוקדם הביתה ויעזור? מה עם המחויבות הזוגית שלנו?". אלו הן שאלות המבטאות תסכול עמוק , לפעמים אפילו ייאוש וחוסר אונים, ובכל זאת כאשר זוג מגיע לטיפול יש להם כמיהה לשינוי.
הבעיה העמוקה היא שבני זוג רוצים שהאחר ישתנה, אך כל ניסיון להפעיל לחת ולגרום לבן הזוג להשתנות מייצר בהכרח עוד התנגדות ועלול להיות הרבני.
בסיס הכרחי לשינוי הוא הבנה עמוקה שאין לנו כל שליטה על הבחירות של בן הזוג שלנו.
זאת האמת, וניסיון להתווכח איתה לא ישנה אותה. אך מעבר לכך, ההבנה העמוקה יותר היא שאפילו אם הייתה לנו שליטה על האחר, לא היינו רוצים בה. מדוע?
כי אדם מבוגר ובשל רוצה שבן או בת זוגו לא יהיו בשליטתו. הוא רוצה שיהיו שונים, אחרים ועצמאיים בחשיבתם ועשייתם. השאיפה היא לתמוך בבן הזוג להיות בבחירה מלאה. זוהי תפיסה של מובחנות – הכרה בכך שהאחר הוא ישות נפרדת ועצמאית.
דוגמה הכי טובה לכך היא השאלה "האם את/ה רוצה שבן/בת הזוג שלך ישכבו איתך כי את/ה רוצה או כי הם רוצים ?" אנא בדקו את עצמכם לגבי התשובה.
ומה קורה כשהבחירות העצמאיות הללו של בן הזוג נתפסות על ידנו כ"לא טובות", "לא נכונות", או "מזיקות לילדים" ?
זה בדיוק הרגע הקריטי. שם זה נמדד – בזמנים שבהם אנחנו בחוסר ההסכמה. שם, ורק שם, אנחנו באמת יכולים להפגש באופן אותנטי. מפגשים אמיתיים ונוגעים ללב בחיינו הם לעיתים קרובות מיוחדים דווקא בגלל שהאחר היה שונה מאיתנו, והסכמנו להפגש עם השונות הזאת ולא לדרוש התאמה לציפיותינו.
כאשר אנחנו מתעלמים מהשונות ומהתלות ההדדית שלנו באחר ומנסים לממש את עצמנו ללא מפגש אמיתי, האגו שלנו הופך אותנו לעיוורים . האגו תמיד יפרש את המציאות ואת הזולת כך שהוא יהיה צודק ואנחנו נצפה מבן/בת הזוג שיתאימו את עצמם כי אנחנו לא רוצים ולא יכולים להשתנות.
("למה את לא שוכבת איתי? למה את כזאת כבדה?").
("מה אתה לא רואה את הכלים בכיור? את הכביסה")
במפגש אמיתי עם האחר, האגו שלנו חייב להיות מושפע ולהשתנות; האגו מתחיל להתפתח ולהפוך לגמיש יותר.
אני לא בעד לוותר על עצמנו, אלא מבין לעומק שלעולם לא כל הרצונות והצרכים שלנו יסופקו עבורנו מבחוץ.
כשההבנה הזאת מחלחלת, האדם מפסיק לסבול, מפסיק להיות קורבן, ומפסיק להתלונן. במקום זאת, הוא מגלה אפשרויות של ההתפתחות וצמיחה מתוך השונות בין בני הזוג.
לקיחת אחריות "אני המקור"
לקיחת אחריות אישית עמוקה. כאשר אדם מתחיל לתפוס את עצמו כמקור למה שמתרחש בזוגיות שלו, הוא מבין שמחשבותיו, רגשותיו, תגובותיו והתנהגויותיו ביחסים נובעות מתוך תפיסות העולם שלו, ההיסטוריה המשפחתית שלו. כמו שאיינשטיין אמר "היגיון בריא הוא אוסף האמונות התפלות שאדם אסף עד גיל 18 "
אחריות היא ההסכמה לראות את התהוות הגומלין כלומר לראות את התרומה שלו לתגובות וההתנהגויות של בן הזוג או הילדים פועלים מולנו. לקיחת אחריות כזו משחררת כי היא מניחה את הדברים כמו שהם, מבינה את תרומתי ולכן יש בכוחי לשנות.
לקיחת אחריות מנוגדת לתפיסה המקובלת של "מי צודק?"
תקשורת מקרבת – כלי עוצמתי לתרגול אחריות במקום קורבנות ואשמה.
כדי ליישם את זה בחיים, נכנסת לתמונה תקשורת מקרבת (או תקשורת לא אלימה). תקשורת מקרבת מאפשרת לנו לדבר ולהקשיב בצורה שמחברת אותנו לאחר, שיח בגובה עניים שיח של נתינה וקבלה ולא של שיפוט ופשיעה. שיח של אהבה ורצון טוב ולא של פחד, אשמה או חובה.
תקשורת מקרבת מתמקדת בארבעה דברים עיקריים, כשאנחנו מדברים:
- תיאור מצב – מה קורה כאן ?
לראות מה קרה (הבחנה): פשוט לתאר מה האדם השני עשה או אמר, כמו מצלמה שמקליטה. בלי להוסיף את הדעה שלנו, בלי שיפוט, בלי ניתוח. לדוגמה, במקום להגיד "אתה תמיד מאחר" (שיפוט), להגיד "בשבוע האחרון, בשלושה ערבים, הגעת הביתה אחרי 9 בערב".
למה? כדי שהאדם השני יבין בדיוק על מה מדובר ולא ירגיש מותקף או נשפט. זה עוזר להישאר מחוברים למציאות במקום "לראות דמויות אויב".
- זיהוי רגשות
לומר איך אני מרגיש (רגש): לבטא איך אנחנו מרגישים כשזה קורה. להשתמש במילים פשוטות שמתארות רגש אמיתי (כמו עצבני, מתוסכל, מאוכזב, שמח, פוחד, כועס). לא להשתמש במילים שנשמעות כמו האשמה או פרשנות של מה שהאחר עשה לנו (כמו "מאוימת", "מנוצל", "נשפט", "דחוי", "נבגד", "לא מובן"). למה? כי רגשות מחברים אותנו לעצמנו ולאחרים, בעוד האשמות מרחיקות.
- הבנת הצרכים
להתחבר לצורך שלי (צורך): להבין איזה צורך בסיסי שלנו לא התמלא במציאות. הצרכים האלה הם אוניברסליים, צרכים אנושיים שיש לכולם, כמו הצורך בכבוד, בהבנה, בביטחון, בקשר, במרחב, בצמיחה, במשמעות. שיפוטים והאשמות הם למעשה דרך עצובה או "טרגית" לבטא צורך שלא התמלא. למה? כי כשאנחנו מדברים על צרכים, יש יותר סיכוי שהצד השני יבין אותנו וירצה לתת, כי גם לו יש צרכים כאלה.
בעבודת צרכים אנחנו חייבים להבין ולזכור
שלבני הזוג שלנו אין "חובה" למצא עבורנו את הצרכים .
- בקשה שהיא לא תובענית
לבקש משהו ברור (בקשה): לבקש מהאדם השני לעשות משהו ספציפי, מוחשי וחיובי (כלומר, להגיד מה כן רוצים שיקרה) שיכול לעזור למלא את הצורך שלנו. זו חייבת להיות בקשה שניתנת לביצוע. חשוב מאוד: לוודא שזו באמת בקשה ולא דרישה.
חשוב להפנים שאת ההבדל בין בקשה לדרישה אנחנו מגלים רק בדיעבד:
אם הצד השני אומר "לא", והתגובה שלנו היא כעס, האשמה או ניסיון לגרום לו להרגיש אשם או להתבייש, זו הייתה דרישה.
אם אנחנו יכולים לקבל את ה"לא" ולחפש דרכים אחרות למלא את הצורך שלנו, זו בקשה.
למה? כי אנשים רוצים לתת כשהם יכולים לבחור, לא כשהם חייבים.
כל הפעלת לחץ על האחר תרחיק בינינו
מי מצליח באמת ללמוד את העקרונות הללו בעצמו ולקחת אחריות על השיח לומד שמספיק אחגד לטנגו. באמצעות תקשורת מקרבת ניתן ללמוד להקשיב אחרת. . אפילו אם הצד השני משתמש במדבר בביקורתיות או האשמה, אנחנו יכולים לשמוע את הרגשות והצרכים שחיים בתוכו מאחורי המילים הקשות.
זה אומר לנסות לנחש (ולשאול כדי לוודא) "האם אתה מרגיש…? כי אתה צריך…?". זו הקשבה פעילה ברמה מאוד גבוהה, וגם זה יתאפשר לאחר שנשחרר את עצמנו מהתלות בבן הזוג כדי להרגיש ראויים. או אז נוכל לשמוע את הכאב ולא את הצרחות.
סיפור מבוסס על מקרה אמיתי
יצחק ורבקה (שמות בדויים) זוג בגילאי הארבעים המאוחרות עם שני ילדים חייל ובת עשרה הגיעו עם תלונה של חוסר תקשורת העדר אינטימיות. בבירור הסתבר שלמרות שעל פניו הם לא מרבים לריב שניהם מרגישים מאוד בודדים ומיואשים מהמערכת הזוגית שלהם.
במידה רבה לאחר הריבים שהיו בעבר הם התחפרו כל אחד בעצמו וחיו את החיים זה לצד זו אבל לא ממש ביחד.
בבירור הסתבר שכדי להימנע מחיכוך הם פיצלו את עצמם כל אחד לתפקידים שלו. הוא עסק בפרנסה, כספים, תכנון חופשות ואירועים וכדומה.
היא עסקה בתחזוקת הבית ובגידול הילדים, ימי הורים, טיפולים חשבונות ועוד.
הם שיתפו פעולה למשל כאשר הוא התבקש לערוך קניות, לשטוף כלים או לשוחח עם הילדים הוא עשה זאת אבל היא נשארה אחראית והפוך כאשר הוא ביקש לחסוך, לארגן משהו לקראת אירוע היא עשתה זאת אבל לא הביאה את עצמה.
בתהליך הם למדו קודם כל לזהות איך הם ויתרו על עצמם תמורת שקט, אבל גם איך השקט הזה יצר בדידות. הם הפסיקו להיבהל מהשונות ביניהם, למדו להבין את הרגשות והצרכים, למדו שמותר וחשוב לרצות דברים אחרים ובעקבות כך נפתחו לעולמות חדשים. התחילו ללכת יחד לחוג ריקוד למשל.
עם הזמן האינטימיות והפתיחות גדלו הבדידות נעלמה.
תוצרי לוואי שאני רואה המון בתהליכים האלה עם התחזקות הערך העצמי, עם ההבנה של אחריות הילדים פורחים וגם כמו שקרה כאן הופיעו הזדמנויות חדשות במקומות העבודה ומוצרה עוד רווחה כלכלית.
סיכום
חזרה לתקשורת פתוחה וקשר עמוק אפשרית.
זה לא דורש לשנות את הצד השני, אלא להתמקד בנו – לקבל את האחרות שלו, לקחת אחריות על החלק שלנו ולהתאמן על היכולת לשים לב להבחנות במקום שיפוט, להבין את הרגשות שעולים בנו ולהבין שזה יותר בגלל איך שאנחנו ולא בגלל האחר, להכיר את הצרכים שלנו ולהפסיק לתלות את סיפוקם על האחר ומתוך כך נלמד לייצר בקשות באופן כזה שיהיה סיכוי גדול שבני הזוג שלנו ישמחו להעניק לנו את בקשותינו .
כך נוכל לייצר חיבור אמיתי שמאפשר צמיחה וקשר קרוב גם כשיש קשיים ואי-הסכמות.
לפרטים ולשיחת מיקוד לפנות לאייל 054-4337382